1.       סניפים, תנועה שהקימו מוסלמים ממוצא פרסי כנגד הקיפוח במעמדם אל מול המוסלמים הערבים (בגלל היותם מואלים). למרות שפרסים כתבו בערבית ונטמעו בחברה הררבית הם עדיין הגדירו עצמם כפרסים. את מאבקם הם ניהלו בשפה הערבית ובו פנו אל העבר הפרסי והקדם איסלאמי המפואר. הם המציאו אילן יוחסין פיקטיבי ומפואר הקושר מנהיגיהם של שושלות עצמאיות למלכים סאסנים ובכירים איראנים. הם השתמשו בסמלים אירניים קדם איסלאמיים בכדי ליצור מכנה משותף בין המוסלמים ממוצא פרסי.

1.       ספר המלכים, נכתב על ידי פרדוסי סביב שנת 1000. פואמה עצומת ממדים (קרוב ל50 אלף בתי שיר)כל בית הוא שורה (מוסרה) ולכל בית יש דלת וסוגר החרוזים בחרוז פנימי (מת'נוי). הפואמה מחולקת לשלוש חטיבות: 1. המיתולוגית- חטיבה העוסקת במלכים האגדיים של איראן (מהאדם הראשון) 2. ההרואית- מתמקדת בקורותיהם של מלכים פרסיים גדולים. במאבקים בין איראן ותורן ובגיבור רוסתם 3. ההיסטורית- מאלכסנדר הגדול (אשר מיוחס לו מוצא פרסי) עד נפילת הסאסנים והכיבוש הערבי. כתב העת הקדום ביותר מתוארך למאה ה13, מה שמעיד שהספר לא היה פופולרי לפני. קיימת מחלוקת במחקר האם פרדוסי השתמש בסיפורי עם קדומים או בקובץ קדום שנקרא "ספר האדונים" שמתוארך למאה ה6. 

מושג תרבותי שמתייחס לכלל האזורים בהם היה שימוש בשפות איראניות. בעייתי להסתכל על איראן ההסטורית מבחינת גבולות , כיוון שהחל מהמאה החמישית לפנה"ס, גבולות האיזור האיראני נעו על פי השושלות ששלטו באיזור.

מרכז- האיזור האיראני ברובו הרר ומדברי, והנגישות למים די מוגבלת. מרכז איראן נמצא על רמה שמכונה "הרמה האיראנית", כאשר בחלקה המזרחי של הרמה מצויים שני המדבריות המרכזיים של איראן, ששמותיהם דשת-י כויר ודשת-י לות. המדבריות קשים למעבר ולמחייה, ולכן ניתן למצוא התיישבויות רק בשוליהם.

צפון- בצפון איראן קיין נוף אחר לחלוטין. מדובר ברצועה דקה של לא יותר מ-30 ק"מ , בין הים הכספי להרי אל בורז. האקלים באיזור הוא אקלים טרופי ומתקיימים בו יערות המכונים "ג'ינגל". איזור זה מחולק לשלושה מחוזות: גילאן, מאזנדראן ו-גלסתאן.

דרום- בדרום איראן מצויים המחוזות חוזסטאן ופארס. בחוזסטאן התקיימו מרבית הקרבות במלחמת איראן- עיראק ופארס מוכר כערש התרבות הפרסית.

מזרח – איזור המוכנה "טראנס אוקסניה" – "האיזור שמעבר לנהר האוקסוס". נהר האוקסוס מכונה גם אמו דריא. מדובר באיזור ששופע נאות מדבר, והערים שהתגבשו סביב אותם נאות מדבר שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחות התרבות הפרסית תחת הכיבוש הערבי.

במזרח ה"איזור האיראני" קיים גם מחוז ח'ראסאן, שכיום הוא משותף לאיראן ואזרבייג'ן והוא מאופיין בתנאי שטח הרריים וקשים. זהו האיזור בו כתב פרדוסי את השאהנמה.

"הרמה האיראנית"

1. האיזור המרכזי עליו יושבת איראן והיא בעיקרה הררית ומדברית. למעשה, רוב שטחה של איראן הינו הרמה האיראנית, שגובהה הממוצע 1100 מטר. צחיחותה של הרמה נובע בעיקר מרכסי הרים שמקיפים אותה ומרחקה מהים. בחלקה המזרחי של הרמה מצויים שני מדבריות – דשת-י כויר ודשת-י לות. המדבריות אינם ניתנים למעבר והם למעשה קוטעים את חלק המזרחי של הרמה מחלק המערבי.

מאפיין בולט של הרמה הוא הימצאותם של רכסי הרים משמעותיים: 

בצפון – רכז הרי אל בורז, עם הפסגה הגבוהה ביותר במזה"ת.

במערב- רכס הרי הזגרוס, שמתחבר עם הרי הקווקז.

בצפון-מערב – הרי הינדו-כוש.

בצפון-מזרח – (איזור טג'יקיסטן של היום) הרי פאמיר.

בדרום-מזרח – הרי ח'ראסאן ובנג'יסטאן.

הרכס החשוב ביותר ב"איזור האיראני". הרכז נמצא בצפון איראן ומשתרע מגבול ארמניה-איראן, עד הקצה הדרומי של הים הכספי, ומסתיים בנקודת הגבול של איראן עם טורקמניסטן ואפגניסטן. אורך הרכס כ-600 ק"מ. ההרה הגבוה ביותר בהרי אלבורז הוא הר דמאוונד , שפסגתו הינה הגבוהה ביותר המזה"ת והיא נישאת לגובה של 5,671 מטר. 

 הרים אלו היו מאוכלסים עוד בימי קדם ושמשו פעמים רבות כמקלט לכתות נרדפות כמו החשישיון, בשל התנאים הקשים הטופוגרפיים המקשים על מעבר של כוחות גדולים. 

האגם הגדול בעולם, מצוי בין אסיה לאירופה. האיזור האיראני שגובל בים הכספי הינו בעל אקלים ותנאים טרופיים, תנאים שונים לחלוטין מאלו השוררים באיזור הרמה האיראנית. מדובר על רצועה דקה של 30 ק"מ בין הים הכספי להרי אלבורז. איזור זה מחולק לשלושה מחוזות : גילאן, מאזנדראן, וגלסתאן. באזור זה מתקיים מזג אוויר סאב-טרופי וניתן למצוא בו יערות גשם המכונים "ג'ינגל".

באיזור הים הכספי המגורים מתרכזים סביב הכפר או ה"מחלה". ה"מחלה" משמש כחווה לגידול טבק, אורז וצאן. יש בתים צמודים ששיכים למשפחה אחת והם מפזורים על פני שטח נרחב. כל "מחלה" יש בית מגורים, אסמים לייבוש טבק, אסם לאיחסון אורז, רפת, לול ואורוות.

איזור זה ידוע בשל הייצור והגידול של תועלי משי. על כן ניתן גם למצוא ב"מחלה" פעמים רבות אסם לגידול תולעי משי המכונה "תלנבאר".

סגנון הבנייה האזיור הזה מתאפיין בגגות הבנויים רעפי עץ וקש אורז (חומר שכיח באיזור). הגג בנוי כמדרון על מנת להתמודד עם השלג והגשמים

איזור שכיום משותף לאיראן ואפגניסטן. במחוז זה כתה פרדוסי את השאהנמה. פירוש שם המחוז הוא "מקום השמש" ותנאיו הגיאוגרפיים הרריים וקשים מאוד למעבר. מאפיין זה של חראסאן הפך את המחוז למקום מקלט עבור נרדפים כמו החשישיון. גם המלך הסאסאני האחרון בורח לח'ראסאן בזמן הכיבוש הערבי, לאחר כיבושה של פארס ב-640.  אך זהו גם הוא מוצא את מותו, לאחר שאלמוני רוצח אותו, בעת שהוא מסתתר בתחנת קמח, על מנת להשיג את תכשיטיו.

כיוון שהשטח נמצא בפריפרייה של ה"איזור האיראני", החלשות השלטון המרכזי באיראן הביאה להתפתחות שושלות עצמאיות שהשתמשו במחוז זה כמרכזן – כמו גם במחוזות פריפרייה אחרים. כך, בתקופתו של הח'ליף העבאסי הארון אל רשיד, חוראסאן הופכת להיות המרכז של השושלת הטאהרים, כאשר טאהר מחזק את אחיזתו במחוז וחותר תחת השלטון המרכזי. הוא מפסיק להעביר מיסים מח'ראסאן לח'ליף, מטביע מטבעות עם שמו ומשמיט את שמו של החליף מהחיטבה.

עוד קודם לכן, שימש ח'ראסאן כבסיס ממנו יצאה ההפיכה העבאסית שהביאה לקץ שלטון בית אומייה. 

"מה שמעבר לנהר האוקסוס", איזור שנוצר בין שני הנהרות אמו דריא וסיר דריא. מדובר באיזור שופע נאות מדבר, אשר נמצא באיזור אוזבקיסטן של היום. סביב נאות המדבר של טראנס אוקסניה התגבשו ערים ששיחקו תפקיד מכריע בהתפתחות הפרסית תחת הכיבוש הערבי. באיזור זה התפתחה התרבות האיראנית בשפה הפרסית הקלאסית החדשה.

טראנס אוקסניה היוותה את אחד האיזורים המרכזיים שממנו חדרו התורכים לתוך האיזור האיראני, כאשר במאה השישית מתמקמים התורכים, שהיו בתנועה מתמדת, מצפון לאמו דריא ומאיימים על השלטון הסאסאני.

כיוון שטרנס אוקסניה נמצא בפריפרייה של האזור האיראני, כמו ח'ראסאן, עולות באיזור שושלות עצמאיות , כאשר השלטון המרכזי נחלש.  כך, בזמן שלטונו של הארון אל רשיד, נחלש כוחו של השלטון העבאסי ואיזור טראנס אוקסניה מקבל יותר עצמאות. 

ישות שבטית שניתן לשחזר את קיומה ע"י בחינה שפותיהם של עמים שונים ושיוכם לשפה ההודו אירפית. כל עם שניתן לשער את שיוכו למשפחת השפות הפרוטו הודו-אירופיות, בדגש על השפות ההודו איראניות, ניתן לשייכו לשבט הארי. הספר הקדוש ההודי, RIG-VEDA, והספר הקדוש הפרסי (זורואסטרי), ה-AVESTA, הם שני טקסטים שמעידים על כך  ששתי הקבוצות האתניות שייכות לקבוצה שבטית אחת. בשתי היצירות יש שימוש במילה "ארי" (ARYAN) כשן של זהות עצמית.

הסברה המרכזית היא שהארים החלו את תנועתם להודו, איראן ואירופה מאיזור מרכז אסיה סביב ימת ארל.

אחת הסברות אומרת שהשבטים עשו דרכם מצפון הים הכספי, דרך הרמה האמרנית לתוך הרמה האיראנית. חלק אחר של השבטים האריים התיישב בצפון הודו ועם הזמן התקדם דרומה.

המלך הסאסאני האחרון. לאחר שנכבשה פארס ב-640 על ידי הערבים, ברח יזדגרד השלישי מזרחה, במטרה לאסוף כוחות ולבלום את הפלישה הערבית. הוא פוגש את הכוח הערבי בנהאונד ב-642 ומתקיים שם קרב שבסופו מובס הצבא

הסאסאני ויזדגרד בורח מזרחה לאיזור ח'ראסאן. 

ב-650 נכבשת נישאפור בעוד יזדרגרד נמצא בעיר סמוכה – העיר מרד, שבה שולט מושל פרתי מטעמו בשם מאהו יסורי. יזדגרד מגיע למרד יחד עם 4000 מלווים שאינם חיילים. הוא דורש מהמושל שיעלה לו מיסים על מנת שיוכל לכלכל את עצמו ואת 4000 מלוויו. המושל מסרב ומסיט כנגד המלך את שבט ההפטליטים – שבט נודד שישב בסביבה. הוא קושר ברית עם מנהיג שבא ההפטליטים שיחסל את המלך. יזדגרד בורח ממרד ומתחבא בתחנת קמח, שם מוצא אותו אדם אלמוני שהורג אותו על מנת לשדוד ממנו את תכשיטיו. גופתו של המלך נזרקת לנהר והיא נמצאת על ידי נזירים בודהיסטים.

בנו של המלך, פירוז, מנסה להתאושש ולצבור כוח וצבא, אך ניסיונותיו נכשלים והוא בורח לסין שם הוא מת.

האפיזודה של מותו של המלך מפורסמת מאוד ומתורת ונזכרת בכתבי יד רבים. 

קרב נהאונד

היה איש בירוקרטיה פרסי זורואסטרי שנולד ב-721. שמו המקורי הזורואסטרי היה "רוזבה" ("יום טוב"). בתחילת המאה השמינית, תהליך ההתאסלמות באיראן צבר תאוצה, בעקבות שינוי הגישה של השלטונות הערביים במדינתם המוסלמית המתרחבת.  השפה הפהלווית, ששימשה עד תחילת המאה השמינית כשפת האדמיניסטרציה, החלה להדחק על ידי הערבית, שהפכה להיות השפה הרשמית במנהל.  ב-741 הוצא צו באיראן על פיו כל מי שאינו מוסלמי, לא יכול לשרת בתפקידים מנהליים חשובים. כתוצאה מצו זה, איראן נשטפה בגל של התאסלמות בקרב פקידים שרצו לשמור על מעמדם היוקרתי במנהל.רוזבה היה מבין אותם פקידים שהתאסלמו על מנת לשמור על מעמדם ותפקידם. לאחר התאסלמותו כונה עבדאללה אבן אל מקפע והחל במפעל תרגום של כתבים בפהלווית לערבית. ב-757 הוצא רוזבה להורג בחשד שהיה זורואסטרי בסתר.

במסגרת מפעל התרגום שלו תרגם ספרות רבה של "מראות מלכים" מפהלווית לערבית. ניתן לומר שאל מקפע היה אחד המייסדים של הפרוזה הערבית הספרותית.

מעמד של מיעוט מוגן. מי שזכה להיות תחת קטגוריה זו היו "אהל אל כתאב" – בעלי ספר קדוש שיש אליהם התייחסות בקוראן, כלומר היהודים והנוצרים. כלפי הזורואסטרים יש התייחסות אחת בלבד בסורה 22 פס' 17, שם נעשית הבחנה בינם ובין עובדי אלילים. ע"פ שלוש האסכולות – השאפיעים, החנבעלים והמאליכים – הזורואסטרים הינם בעלי מעמד פחות מהיהודים והנוצרים וחייהם שווים כרבע מחייהם של היהודים והנוצרים.

כאשר הערבים פוגשיפם באיראנים הזורואסטרים הם לא יודעים מה לעשות עמם – מצד אחד מדובר בכמות גדולה מדי של אנשים מכדי שניתן יהיה לחסל אותם ומצד שני כמותם הגדולה מקשה על איסלומם המלא של כולם. לכן, נוצרת פשרה, שנשענת על חדית', שנחשב ללא אמין, על פיו מחמד קיבל מס מזורואסטרים  כאשר היה בבחריין. מכאן עולה שהם הוכרו על ידי מחמד כאהל אל דימה וניתן לקחת מהם ג'יזיה. ע"פ החדית', ניתן להתייחס לזורואסטרים כ"אהל אל כתאב", כאשר הספר הקדוש שלהם הוא האווסטה.

חובות אהל אל דימה

א.      לשלם ג'יזיה במעמד של השפלה.

ב.      להביע כבוד ביחס לאסלאם.

ג.        לא לעסוק בהטפה דתית.

ד.      לא ללבוש את אותם בגדים שהמוסלמים לובשים.

ה.      להגביל את בניית מבניהם שלא יהיו גבוהים יותר ממבנים של מוסלמים.

ו.        לא ליצור קשר עם נשים מוסלמיות

ז.       חובות נוספות...